הפרעת קשב היא אחת מההפרעות הנפוצות ביותר ושכיחותה באוכלוסייה הולכת וגדלה בשנים האחרונות. כיום היא בין 7%-10% מכלל תלמידי בית הספר בגילאי 12 שנים. ניתן לזהות את התסמינים כבר בילדות ונמשכת לאורך החיים. תוצאותיה משפיעות על כל תחומי החיים. מקורה של ההפרעה הוא נוירוביולוגי- התפתחותי. מבחינה קלינית ההפרעה מוגדרת כהתנהגות לא מותאמת התפתחותית ברמת הקשב וברמת ההיפראקטיביות והאימפולסיביות. (American Psychiatric Association, 2013). הסימפטומים של ההפרעה מסווגים ב DSM-5 לשתי הקבוצות והיא יכולה להיות מאובחנת באחד מהסוגים או מהסוג המשולב בדרגות עוצמה שונות.
בשדה החינוכי ובחיי היום יום ההפרעה מתבטאת בהיבטים רבים והיא מושפעת מיחסי הגומלין שבין היחיד לבין הסביבה.
מבחינה נוירופסיכולוגית הליבה של הפרעת קשב היא ליקוי התפתחותי יסודי בתפקודים הניהוליים ובאופן רחב יותר, ליקוי בוויסות העצמי הוא הליבה שבהפרעת קשב (Barkley, 2016). כלומר, המתמודדים עם הפרעת קשב יציגו חולשה/קשיים ביכולת לגייס מאמץ, לשלוט ולעכב תגובה, להתארגן, לתכנן, להפעיל תהליכי בקרה ותיקון בתהליכים פיזיולוגים, תחושתיים, מוטורים, רגשיים וקשביים. למעשה הקושי שלהם אינו בהבנה אלא בקושי מהותי להוציא לפועל את רצונותיהם ואת כישוריהם.
ההסתכלות על הפרעת קשב מנקודת מבט רחבה מאפשרת את ההבנה שיש פרופילים רבים ולכל תלמיד מבנה ייחודי משלו. לכן, חשוב ביותר להתמקד בתפקוד של התלמיד ולא רק בסימפטום או בקושי. מדובר בחשיבה דינמית ומתפתחת שמספקת הבנה טובה יותר על הצורך של היחיד ועל דרכי הפיצוי שסיגל לעצמו.
איתור והתערבות רב ממדית מוקדמת ככל האפשר מאפשרים הקניית מיומנויות אשר יסייעו לתלמיד לתפקד באופן מווסת ומותאם יותר וימנעו התפתחות תסכולים מיותרים.
למבוגרים (בבית הספר ובבית) יש תפקיד משמעותי בהקניית דרכי התמודדות ופיצוי, ביכולת למתן את תסמיני ההפרעה ולאפשר הסתגלות והצלחה. לכן, הקשר הרציף בין הבית למסגרת החינוכית נודעת חשיבות רבה
הכתוב להלן יכול לעזור לצוות ביה”ס בתהליכי איתור, בניית תכנית התערבות ומעקב עם תלמידים עם חשד או מאובחנים עם הפרעת קשב.